סדרת המאה

כשהתחלתי לראות את הסדרה "המאה" הייתי סקפטי.

בפרק הראשון והשני הייתי בטוח שאני צופה בעוד סדרה קלישאתית שמנסה לסחוט את הלימון הזה של סוף העולם עם חבר'ה צעירים ויפים ולא הרבה מעבר.

מהר מאוד הבנתי שאני טועה ובגדול.

הסדרה פתאום תפסה קצב היסטרי וכל פעם מחדש גרמה לי לשים את הפרק שאחרי זה מיד ולהישאר עם פה פעור של מה ראיתי כאן הרגע.

מעבר לאקשן ומתח סוחפים וכמעט בלתי פוסקים בשתי העונות הראשונות, הסדרה מדברת על כל כך הרבה נושאים חשובים ומעמידה את הדמויות שלה באין סוף מבחנים אנושיים וערכיים כאלה שאתה שואל את עצמך מה אתה היית עושה באותו רגע, ואף פעם אין לך באמת תשובה טובה.

אהבתי את איך שהסדרה לא דופקת לנו חשבון ולא מפחדת להרוג את הדמויות המרכזיות שלה בכל שלב אחרי שכבר הצלחת להתאהב באחת ולהיות בטוח שהיא הולכת להיות הדמות המרכזית עד הסוף (משחקי הכס מישהו?).

מעבר לזה וחשוב יותר בעיניי, הסדרה מצליחה לגרום לך לאהוב דמות אחת בפרק איקס, לשנוא אותה כל כך בפרק שאחרי זה, ולבכות ולהזדהות איתה שוב פעם וכך חוזר חלילה, וככה עד הסוף.

ומעבר לשאלות ערכיות כמו איך צריך להתנהג בזמני מלחמה, שלום ועולם משוגע שלא מפסיק לרדוף אותך, הסדרה שמה לנו מראה מול הפרצוף שבכל מה שקשור לעניינים של הלב, אין דבר כזה מגדר, כולם מתאהבים בלב של האדם, לא בגוף שלו.

וכמו שבלאמי אומר, אחות שלי, אחראיות שלי,

לכו לצפות, אחראיות שלי, לא תתאכזבו.