ורד דנינו, יו"ר ועד ההורים העירוני בטור בלעדי וחשוב על חרמות

תתארו לכם שהילד שלכם קם בבוקר ואומר "אמא, אף אחד לא אוהב אותי יותר".

זה הרגע שבו אנחנו כהורים מרגישים שהקרקע נשמטת לנו מתחת לרגלים, כי הרי איך אפשר לא לאהוב את הילד\ה המדהימים שלנו?

אבל איך מתמודדים? מידי יום יש ילדים שמרגישים בדידות נוראית בכיתה, בגן ואחר הצהרים. ילדים שמודרים מכל פעילות חברתית שלא במסגרת בית ספרית. אני לא רוצה להתחיל בכלל לדבר על ילדים שסובלים מהצקות, אלימות מילולית או פיזית ששם אנחנו עוד יותר חייבים להיות עם ידנו על הדופק.

אנחנו כהורים יכולים וחייבים להיות אלו שמשנים את התמונה, חינוך ילדנו לקבלת האחר, לקרב ולא לפלג, להיות אלו שרואים את הילדים השקופים ולעטוף אותם. אם כל ילד יראה ויקבל ילד שקוף אחד בכל כיתה, לא יהיו ילדים בלתי נראים.

אם אנחנו ההורים לא ניתן יד ל"סלקציה" במסיבות ובימי הולדת, ונבהיר לילדים שלנו שאו שכולם מגיעים או שאין מסיבה (ונעמוד מאחורי המילים שלנו) הילדים ילמדו שכל הכיתה\גן הם גוף אחד ואין יוצא מהכלל.

כמובן שכל המסגרת החינוכית צריכה להיות עם היד על הדופק. מורה שרואה שיש ילד שקצת בצד, שבהפסקות לבד, שהילד מנותק, הציפייה שלנו כהורים שתדווחו לנו על כך כדי שאנחנו יחד איתכם ניכנס לתמונה.

הורים, מורים וילדים, אנחנו לא רוצים להגיד הכתובת הייתה על הקיר. בואו ביחד נמנע מקרים של חרם, בדידות וחלילה בקיצון התאבדות.

בואו נרים את הכפפה ונחליט שבבת ים אנחנו משנים את הגישה. שעוברים לשיח מכבד, לכבוד לזולת, לאהבה בין אדם לחברו.

יום שלישי נציין את יום המעשים הטובים, אבל אנחנו צריכים ורוצים לשאוף שכל יום הוא יום שבו אנחנו עושים מעשים טובים. מצלצלים לחבר חולה לשאול לשלומו, ניגשים לילדה שיושבת לבד ומציעים לה חברה, דואגים שכל אחד ואחת נמצאים בכל פעילות חברתית ואף אחד לא נשאר לבד.

ביחד טיפה אחר טיפה, אולי לא נשנה את העולם, אבל בהחלט נצליח להאיר את הלבבות בבת ים.

לקבלת עזרה בבת ים בנושא, ניתן למצוא בעמוד הפייסבוק: ים של חברים