מדוע הליכוד וש"ס נלחמו על האליטיסט האירופי כנגד השופט המזרחי, ימני "בן המעברות"?



על קו הזינוק עמדו שתי דמויות קוטביות: מצד אחד, שופט בית המשפט העליון בדימוס יוסף אלרון (אלפריח) – בשר מבשרה של הפריפריה, בן למשפחה עיראקית מרובת ילדים שגדל בדירת שני חדרים של עמידר במעברה, שופט שמרן וימני המוכר ברגישותו החברתית למוחלשים.

מצד שני, עו"ד פרטי - מיכאל ראבילו – אירופי, בן לשושלת משפטנים ואנשי אקדמיה מיוחסת, המייצג אליטה כלכלית ותרבותית סגורה.

ההיגיון אומר – השופט אלרון אמור להיות הבחירה הטבעית. הן מבחינת הרקורד האישי המרשים והן מבחינת הרקע.

הליכוד, ש"ס ועוצמה יהודית אמורים היו לראות בבחירה בשופט אלרון כ– ניצחון של "ישראל השנייה" על פני האליטות.

אולם, במבחן המציאות  הממשלה בראשות הליכוד, ש"ס ועוצמה יהודית, ניהלה מלחמת חורמה "והתאבדה" פוליטית כדי להבטיח את ניצחונו של האליטיסט  ראבילו, תוך הפעלת לחצים חסרי תקדים על חברי הכנסת.

כיצד ניתן להסביר את הפער הזה?

אלרון מול ראביליו

הסיבה המיידית והמרכזית ביותר לבחירתו של עו"ד מיכאל ראבילו היא היותו איש סודם הקרוב ופרקליטם האישי של בנימין ושרה נתניהו לאורך שנים. ובפועל נתניהו ביטל את רצונם של חברי הכנסת לבחור באלרון וכפה עליהם את העוד הפרטי שלו – ראבילו.

את ראש הממשלה עצמו, כרטיס ביקור חברתי מעולם לא באמת עניין, אלא שאלת השליטה בנבחר.

אלרון נתפס כדמות עצמאית שאינה ניתנת לניהול או לריסון בעוד ראביליו הוא בשליטה מלאה.

שליטה ובלימה של חקירת אירועי 7 באוקטובר והמלחמה

משרד מבקר המדינה החל לנהל באופן עצמאי את אחת הבדיקות הרגישות והדרמטיות ביותר בתולדותיו – חקירת כשלי הממשלה והדרג המדיני סביב אירועי 7 באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל

בדיקת ניגודי עניינים וסוגיות אישיות

מבקר המדינה משמש גם כנציב תלונות הציבור ומפקח על הסדרי ניגודי העניינים של שרים וראש הממשלה, כולל אישור מימונים, קבלת מתנות, וניהול נכסים אישיים.

כמי ששימש כעורך הדין האישי של בנימין ושרה נתניהו בתיקים אזרחיים וציבוריים רגישים, ראבילו מחזיק בנאמנות דיסקרטית אבסולוטית. נתניהו ביקש למנוע מצב שבו שומר סף עצמאי יחטט בהוצאות מעונות ראש הממשלה, בהסדרי המימון שלו או בקשריו עם בעלי הון.

סיכול מועמד עצמאי

השופט יוסף אלרון נתפס כמי שאינו סר למרותו של אף פוליטיקאי, ואישיותו הלוחמנית הייתה עלולה להפוך את משרד המבקר לראש חץ נגד שחיתות שלטונית.

החלשת מוסדות הפיקוח הליברליים

חלק מהאסטרטגיה ארוכת הטווח של נתניהו כולל החלשה או הכפפה של מוסדות שומרי הסף (הפרקליטות, הייעוץ המשפטי לממשלה, ומבקר המדינה) למערכת הפוליטית. הצבת אדם שנבחר בזיקה פוליטית מובהקת לתפקיד המבקר מסייעת לנתניהו לנרמל את התפיסה ששומרי הסף צריכים לגלות נאמנות לממשלה הנבחרת ולא לפעול כגופים לעומתיים

האתוס של אלרון: עצמאות ולוחמנות נגד הממסד

הרקע של השופט יוסף אלרון – המעברה, השירות הביטחוני, והמסלול הייחודי שעשה עד לכס השיפוט בעליון – עיצב אותו כלוחם עצמאי ולא כחייל צייתן במערכת.

אלרון הוכיח לא פעם שהוא אינו נרתע מעימותים מול כוחות חזקים ממנו. הדוגמה המובהקת ביותר לכך הייתה שבירת מסורת ה"סניוריטי" בבית המשפט העליון, כאשר הכריז על מועמדותו לנשיאות בניגוד לדעתם של עמיתיו השופטים.

עבור פוליטיקאים, שופט בדימוס עם מנטליטי של "שור פרא" עצמאי באגף הביקורת הוא סיכון גדול מדי. הם מחפשים מי שאפשר לשלוט בו, מיש נתפס כחסר עמוד שדרה.

הרגישות החברתית של אלרון למוחלשים, בשילוב הנטייה שלו להגן על הפרט מפני כוחו הדורסני של הממסד, עלולה הייתה להתהפך על הממשלה עצמה.

משרד מבקר המדינה תחת אלרון היה עלול להפוך לגוף אקטיביסטי שנלחם בשחיתות שלטונית ובקיפוח חברתי בתוך משרדי הממשלה – תרחיש שממנו הקואליציה העדיפה להימנע.

לסיכום

עבור הליכוד והשותפות הקואליציוניות, אלרון, עם כל המטען החברתי המפואר והשמרנות המשפטית שלו, נותר עבורם מועמד עצמאי מדי, בלתי צפוי מדי, וישר מדי בשביל תפקיד של שומר סף.

עבור מפלגות כמו הליכוד, ש"ס ועוצמה יהודית, הבחירה בראבילו במקום באלרון, מדגישה שהם לא באמת רוצים לקדם מזרחיים, פריפריה ואנשים עם רקע חברתי מובהק, אלא שמים קודם לכך את האינטרסים האישיים המיידיים שלהם.

 


 
 
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה