בת-ים זוכרת את בלה אשכנזי ז״ל: סיפור של הישרדות, תקומה וכאב שלא נגמר

בלה גדלה בסופיה שבבולגריה, ובילדותה נאלצה לחזות בהוריה עונדים את הטלאי הצהוב בכל יציאה מהבית. כאשר הנאצים ביקשו לגרש את יהודי העיר למחנות הריכוז, מצאו עצמם בני משפחתה בתחנת הרכבת – רגעים לפני גורל נורא.

ברגע של אומץ בלתי נתפס, הוריה קיבלו החלטה קורעת לב: להיפרד מבתם הקטנה, ולמסור אותה לשכנים מקומיים שהסכימו לסכן את חייהם ולהחביא אותה במרתף ביתם. במשך תקופה ארוכה בלה הקטנה לא הפסיקה לבכות ולבקש את הוריה – מבלי לדעת כי לא ישובו עוד.

כך, כבר בגיל צעיר, הפכה בלה ל“אוד מוצל מאש” עבור משפחתה.

לאחר שנים של ציפייה ותקווה, בגיל 14 עלתה בלה לישראל יחד עם בני משפחה נוספים שניצלו – בין היתר בזכות התעקשותו של מלך בולגריה מול הנאצים. בארץ היא בחרה בחיים, באהבה ובהמשכיות: כאן הכירה את חיים, ניצול שואה אף הוא, והשניים הקימו את ביתם בעיר בת-ים.

לאורך השנים נהגה לומר לילדיה ולנכדיה:
“זהו הניצחון האמיתי על הנאצים – לגור בארץ ישראל, להכות כאן שורש, ולגדל כאן צאצאים יהודיים”.

בלה אהבה כל רגב אדמה בארץ וכל נשימה מהאוויר שנשמה כאן. היא ראתה בהקמת משפחה ובהמשכיות הדורות שליחות עמוקה – עדות לניצחון החיים על הרוע.

אך לפני עשרה חודשים בדיוק, נגדע סיפורה הכואב: בלה אשכנזי, שורדת שואה בת למעלה מ-90, נהרגה מפגיעת טיל איראני בבת-ים – בעיר שבה בחרה לבנות את חייה מחדש.

סיפורה של בלה מזכיר לכולנו כי האיומים על העם היהודי לא נעלמו, וכי ישנו חוט מקשר כואב בין העבר להווה – בין אירופה של שנות ה-40 לבין גילויי האנטישמיות והאלימות גם בימינו.

עם זאת, המציאות השתנתה: העם היהודי אינו עוד עם נרדף. מדינת ישראל היא בית לאומי חזק, והעוצמה הזו נבנתה על בסיסם של שורדי השואה – אנשים כמו בלה, שקמו מתוך האפר ובנו חיים חדשים.

דור ההמשך, ילדיהם ונכדיהם, ממשיך את דרכם – מגן על המדינה, בונה אותה ומבטיח כי זיכרון העבר יישמר לצד ביטחון העתיד.

ברגעים אלו, כשנושאים שורדי השואה את עיניהם לשמיים ורואים את הדורות הבאים מגינים על הארץ, ניתן אולי למצוא נחמה מסוימת – ולהגיד בקול שקט אך נחוש: ניצחנו.

יהי זכרה של בלה אשכנזי ז״ל ברוך.