מסע אישי של אימא לטרנסג'נדר

בגיל 26 החל בנה הבכור של זהבה, את תהליך לידתו השנייה – כבת.
כאם, הגילוי המפתיע העלה בה שאלות ותהיות, תוך שהוא מציף רגשות עזים, שונים ומתחלפים. את התהליך הפנימי שעברה, בדרך להכרה בעצמה כאם לבת חדשה, בחרה לעבד דרך הכתיבה.

מה חשוב שנדע עליך זהבה?

נולדתי בבת ים לפני 59 שנים למשפחה ממוצא עירקי כבת זקונים - אבל בת. רצו בן ויצאתי בת... במשפחה שלי בן נחשב לברכה גדולה. בנות היו סתם בנות. אחי היה בבת עיניה של אמי. קיבל הכל וגם היה צריך לשרת אותו. עלי היה מוטל לעשות את כל מה שהוא ביקש אחרת הייתי חוטפת. כך שבגיל צעיר הבנתי, שבנות לא שוות. והצטערתי שנולדתי בת, רציתי להיות בן. סירבתי ללבוש שמלות, רק מכנסיים, שיחקתי עם בן דודי וחבריו כדורגל וסטנגה, טיפסתי וקפצתי ממבנים גבוהים, אבל בחדרי חדרים שחקתי בבובות, הרגשתי בת.

כשבגרתי החלטתי לעזוב את הבית. הבית בבת ים הפך להיות בית מאתגר, אח שלי לצערי התדרדר לסמים, ואני שכנעתי את הורי שאעבור לכפר הירוק, למצוא לעצמי חיים אחרים, למצוא קרקע יציבה ולצמוח.

בכפר מצאתי לי חברים, כתחליף למשפחה. איתם התגייסתי לצבא והלכתי לנח"ל. בקיבוץ הכרתי את גל, בן זוגי עד היום. כשהיחסים הפכו לרציניים, ולפני שמיסדנו אותם, הודעתי לו שאני לא אהיה אמא, וזאת כי ילדים יכולים לפרק לנו את האהבה, ולאור הניסיון הכואב עם מה שקרה לנו במשפחה.

עם הזמן יצאתי ללמוד חינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים והבנתי דברים אחרת. הבנתי שאוכל להיות אמא אחרת, החלטתי להיות אמא שתראה את הילדים שלה תמיד, שתבין מה הם צריכים ומה טוב להם, ולא מה אני חושבת שטוב להם. הריתי ובמהלך ההיריון הייתי בטוחה שיש לי בת. גם רציתי בת. להוכיח לאמא שלי שבנות זה נהדר ושזו שמחה לפחות כמו בנים. ואז, בסריקת המערכות נודע לי שיש לי בן. באופן מפתיע עבורי לא התאכזבתי, אלא להיפך - התרגשתי, שיהיה לי בן בכור ולא בת. דרך ההתרגשות באה פליאה: האמונות שהושרשו אצלי בילדות קיימים בתוכי. "בן הוא עילוי", "בנים חשובים"...

ספרי לנו קצת על בתך

"בתי נולדה כבן לפני 31 שנה. תינוק הכי רך בעולם. קראנו לו התינוק המחבק. כל מי שהרים אותו, הוא חיבק בחזרה ברכות. הוא גדל והיה ילד עדין, חכם מאוד, אבל אחר. כלומר, דיבר וחשב כמו מבוגר אבל לגוף לא היה מחובר. לא רץ, לא קפץ לא התנדנד. לא השתולל - רק ישב הרהר, היה אומר דברים חכמים, מקשיב בונה בלגו, ולמעשה היה יכול להיות עם עצמו שעות.

היו גם קשיים מוטורים, חגורת כתפיים חלשה וויסות חושי לקוי - ואני הסתובבתי כל הזמן עם מחשבה "איזה מזל שאלוהים ברא אותנו עם צוואר שמחבר את הראש לגוף, אחרת הראש שלו היה במקום אחד והגוף משייט במקום אחר". בתור אשת חינוך כמובן שלא הסתפקתי בכך, ולקחנו אותו לריפוי בעיסוק ולחוגים שונים (רכיבה על סוסים, קרב מגע וכדומה) כדי לחבר אותו לגוף.

אבל הוא היה ונשאר ילד אחר - ואהבנו אותו ככה, אחר. זה היה היופי שלו".         

איך מגלים שהילד שלך שונה?

כאמור, כבר כשהיה ילד הרגשנו שהוא אחר, אבל לא ידענו להגדיר מה הסיפור. חשבנו שהוא פשוט ילד חכם מאוד עם קשיים מוטוריים. הפסיכולוגית שאבחנה אותו אמרה: בנך ילד חכם בכמה רמות מעל בני גילו. הילדים לא יכולים להבין זאת כעת. כשיגדל החברה תדע להעריך את היכולות שלו. לכו הביתה - הכול בסדר איתו.

בהמשך, הלך ללמוד בבית הספר הדמוקרטי, שם מצא חברים. בסוף התיכון שוב חזר להתבודד והסתגר בחדר, לא עניינו אותו בגדים או נראות, ונראה שגם לא בנות... כל זה השתנה מאוד כשהצטרף לתנועת נוער, הלך לשנת שירות ואז התגייס לשירות קרבי בצה"ל. כשהפך לגורם משמעותי בקבוצה ובתנועה, נראה היה שמצא את מקומו.

אחרי הצבא הוא התחיל פתאום לשים לב לנראות שלו. התלבש בבגדים צמודים, התגלח פעמיים ביום. אני חשבתי: "אוקיי, אולי סוף סוף הוא מתבגר ועכשיו יתעניין בזוגיות". שאלתי אותו, והוא אמר שעדיין אין לו מישהי. המשכתי לשאול: "ואולי מישהו? אולי אתה נמשך לגברים?", נעניתי בשלילה.

עבר עוד קצת זמן והגיעו עוד סימנים כמו לבוש נשי עם גופיית ספגטי, ציפורניים ארוכות עם לק. שאלתי אותו "מה זה? למה אתה מורח לק? זה נשי". הוא הסביר לי, שהוא בודק תפיסה מגדרית אצל אנשים - כי מי אמר שלק וציפורניים זה נשי? מי קבע? האמת הרגשתי די טיפשה. מי באמת קבע? חשבתי שהוא עושה ניסוי – עם עצמו ועם החברה. בודק תפיסות של אנשים את המגדר. מיד שתפתי פעולה, נרתמתי למשימה הצעתי לו בגדים שלי ואפילו הלכנו יחד לקנות איפור. לרגע לא קלטתי שהבן שלי הוא אישה או בדרך להיות אישה.

"מַה זֶּה

אַתָּה בַּת עַכְשָׁו?

תְּ'שְׁמַע

לֹא בָּא לִי לִקְרֹא לְךָ

אַתְּ, בּוֹאִי, קְחִי.

זֶה לֹא עוֹבֵר לִי בַּגָּרוֹן.

לֹא בָּא לִי לְהָבִין,

לֹא רוֹצָה אֶת פְּרַס

"אֵם הַשָּׁנָה"

רַק רוֹצָה

אוֹתְךָ, לֹא אוֹתָךְ,

בַּחֲזָרָה"

איך הגיבה הסביבה לשינויים שחלו בו?

כשהתחיל השינוי בהופעה, חברות שאלו עליה. אני עניתי בביטחון מלא: "הוא עושה ניסוי, וככה הילד שלי - כשהוא בודק משהו הוא בודק עד הסוף".

האח והאחות שלה ידעו שהיא אישה כשנה לפנינו והסתגלו לזה די מהר.

גל, אבא שלה, הצליח לדבר אליה בלשון נקבה די מהר ולא התבלבל. מבחינתו הילד נשאר אותו ילד רק במקום בן היא בת.

כשכולם כל כך מהר התרגלו והתנהגו בטבעיות, אני השתגעתי, גם כעסתי גם הרגשתי אשמה. גם כאבתי וגם לא יכולתי להסביר לאף אחד את התסכול שלי שכל כך שונה מאחרים. שאלתי את עצמי מיליון שאלות. בעיקר "איך לא הרגשתי? הרי בחרתי להיות אמא אחרת ולא הרגשתי".

בתוך הסביבה הייתה גם אמא שלי. אישה מבוגרת מהדור של פעם. עם השנים השתנו דעותיה והבינה שבנות זה נהדר, ובחוכמתה ובתמימותה הסתכלה על השינוי שחל בה ואמרה: "מה זה? אתה יפה כמו ילדה". אמא שלי הרגישה אבל מעולם לא סיפרנו לה. וברגישותה, בתי ביקש שנחסוך לסבתא את המידע הזה.

איך הספר נולד?

את כל התחושות והמחשבות שבאו אחרי שהיא הודיעה לי שהיא אישה לא יכולתי, בשלב הראשון, לחלוק איתה. ביחסים שלנו תמיד דיברנו על הכול. הפעם לא יכולתי. איך אמא יכולה לשים על הילד שלה את הכאבים הפחדים והחששות שלה? מה גם שידעתי שלא קל לה ויש לה את שלה.

אז התחלתי לכתוב לה מכבתים. קראתי להם "בן/בת". כתבתי הכול, בלי לסנן. בהמשך, כתבתי גם שירים, והפכתי חלק מהמכתבים גם לשירים.

בתוך תהליך הכתיבה הבנתי שאני בעצם מטפלת בעצמי, מאווררת את המועקות והקשיים. הראיתי למשפחה ולחברים, אבל עדיין לא לה. קבלתי תגובות מרגשות, והבנתי שהטקסט שלי נוגע גם באחרים ויכול להיות לעזר לאנשים כמוני המתמודדים עם אתגרים הוריים בכלל, ולאו דווקא אתגר טרנסי. החלטתי לשתף אותה, והיא הסכימה איתי שיש פה משהו טוב שיכול לתת לאחרים מענה. או פורקן ויכולת הזדהות.

כך באישורה יצאתי לדרך, ואיתי כל המשפחה - אחותה עיצבה את הספר ואיירה – וכך נוספו לספר איורים המשקפים תהליך יפיפה, האח הצעיר לקח על עצמו להסביר לי את כל ההגדרות המגדר למיניהן, ועזר לי ללמוד את השפה החדשה. הוא גם קרא את המכתבים והביע את דעתו, והעיר את תשומת ליבי גם ממה להיזהר. וכמובן - בעלי, שהיה העורך הראשון של הטקסטים ונרתם להפקה ולשיווק של כל הפרויקט הזה.

אחרי שקבלתי אישור מכל המשפחה, יצאתי לדרך של הפקת הספר בהוצאה עצמית. זה אומר שאני בחרתי את מלוות הכתיבה שלי, שגית אמת ואת העורך יקיר בן משה. בהמשך פניתי לציונה שמאי מעמותת הליקון, והיא אספה אותי אליה, חיברה אותי אל העורך הלשוני והמנקד עמית בן יהודה, מהטובים בארץ, ואל דפוס "תירוש דיגיטל", שעשו עבודה מקצועית ומוקפדת. כך נולד ספר יפה מבפנים ומבחוץ. אני אוהבת אותו וחושבת שהוא יכול לגעת בהרבה לבבות שחווים תהליך מאתגר בחייהם, ומבחינתי אם יעזור למישהו במשהו - אני את שלי בעולם הזה עשיתי. יחד עם הספר, וכדי להגיע לעוד אנשים וקהלים, אני גם יוצאת למפגשי קוראים, בהם אני מציגה את סיפורי וקוראת מהספר.

הספר זמין לרכישה בטל' 050-7365339, או דרך האתר של הוצאת "הליקון"