פרשת השבוע ברוח האקטואליה

• בס"ד, י"ח כסלו תשפ"ה

פרשת "ויישב" - חנוך לנער על פי דרכו"

 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען. אלה תולדות יעקב: יוסף....".

יוסף? האם רק יוסף? ומה עם ראובן, שמעון, לוי, יהודה ושאר האחים?

מסביר "הכלי יקר" שכל האחים לא התחברו אל יעקב, ללמוד מהחוכמה שיעקב למד מ"שם ועבר", יוסף לעומתם היה דבוק בלימוד לאביו.

וזה מה שיצר את הקשר המיוחד בין יעקב ליוסף והתוצאה של קשר מיוחד זה: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, ועשה לו כותנת פסים.ויראו אחיו, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום."

מדוע כותנת הפסים שעשה יעקב ליוסף גרמה לשנאה של אחיו? לא פיסת בד הדאיגה את האחים, הם חשבו שכל עתידם הרוחני על כף המאזניים!

לאברהם היו שני בנים, יצחק ממשיך הדרך, וישמעאל נזרק לשולים. ליצחק היו שני בנים,יעקב ממשיך הדרך, ועשו נזרק לשוליים.

האחים חששו שיוסף יהיה ממשיך הדרך והם יזרקו לשוליים וכתונת הפסים סימלה עבורם תהליך זה.

בספר "תורת חסד" מביא את הזוהר הקדוש מסביר את סוד כתונת הפסים: מידת אברהם אבינו היא "חסד", זה סוד אהבת ה',  מידת יצחק היא "גבורה" זוהי סוד יראת ה'. ביעקב משולבים גם "חסד" וגם "גבורה", שילוב של שני מידות אלו היא ה"תפארת".

הכתונת שתפר יעקב ליוסף, היתה כתונת פסים, פס לבן מסמל את ה"חסד", ופס ארגמן מסמל את ה"גבורה".

ועל זאת קינאו האחים שהבינו בטעות שכתונת הפסים היא סמל ואות לכך שיוסף הוא ממשיכם של האבות הקדושים, וגורלם יהיה חלילה כישמעאל ועשו.

במסכת שבת דרשו חז"ל את הפסוק "ויעש לו כתונת פסים": "צריך אדם שלא לשנות (לא להפלות) בין הבנים שבשביל כתונת משקל שני סלעים (סכום כסף מועט) ירדו אבותנו למצרים."

פרשת השבוע ומדרש זה מפנים אלינו זרקור עוצמתי בענין חינוך הילדים: אסור לנו, בשום פנים ואופן להפלות בין הילדים שלנו, אסור שילד יחשוב שהוא מקופח, ובעקבות כך הוא יפתח רגשות קנאה ושנאה כלפי אחיו.

בנוסף אסור לעשות השוואות בתכונות שבין ילד לילד, כל ילד הוא עולם ומלואו, לכל ילד צריך להעניק את הצרכים המתאימים לו.

נאמר בפסוק "חנוך לנער על פי דרכו.." כלומר תלמד את נפש הילד, תכיר אותו, תזרום איתו לפי נטיותיו. על הפסוק:"...וירא את עונינו ואת עמלנו ואת לחצינו..."

אומרים חז"ל: עמלנו-אלו הבנים, חינוך הילדים זה עמל, עמל קשה, אך האושר הגדול ביותר שיכולים הורים לחוות בחייהם הוא מהילדים, וחלילה ההיפך.

הרה"ג וולבה זצ"ל מגדולי המוסר בדורנו בספרו "עלי שור" במאמר על החינוך מסביר את הפסוק במשלי כ"ב י':" חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה": "אין ללכת נגד טבעי ותכונות הבנים.

עבודת החינוך היא, לנצל לטובה את הטבעים והתכונות של הילד. זה מחייב את האבות, לעמוד על תכונות בניהם, בכדי שידעו, כיצד לכוון את חינוכם, כי אי אפשר לחנך את כל הבנים על מתכונת אחת - עבודה גדולה ועצומה!

וכשם שאי אפשר לשבור תכונות טבעיות,כך אי אפשר לדלג על תקופות התפתחותו של הבן. לשווא טורחות אמהות זריזות, להרגיל הבנים בדברים שמצד גילם טרם בא הזמן שיוכלו לעמוד בהם, כי אפילו אם הן מצליחות-ספק אם לא גרמו נזק לילד!

דע כל תביעה שלא לפי גיל הילד עלולה להכות פצע נפשי בלבו הרך, פצע העתיד להשפיע באופן מדאיג על כל התפתחותו ואופיו, בצורת פחדים, עצבות וחוסר עצמאות בגיל שדרושה עצמאות (גם כלפי דברים כה פשוטים כמו ניקיון, ישיבה מסודרת ע"י השולחן וכדומה שהאימהות רגילות לדרוש מהילדים כמה שנים לפני הזמן).

החינוך מתחיל מיומו הראשון של הילד ממש, כי הרשמים מהנעשה מסביב נקלטים בו היטב, והם הולכים ומתגבשים מיום ליום, לכן גם ההנהגה עם תינוק בן יומו צריכה להיות מחושבת".

שבת שלום!